בין פגיעות ופגיעה בטיפול פסיכדלי

השנים האחרונות מאירות את התחום הפסיכדלי באור חדש ומבטיח. יותר ויותר אנשים פונים לחומרים משני תודעה מתוך רצון להקל על סבלם הנפשי או למצוא ריפוי לטראומות והתמודדויות אחרות. הפסיכדלים, עם היכולת הייחודית שלהם לאפשר גישה ישירה לחוויות פנימיות ולהשפיע על דפוסי חשיבה ורגש, מציעים תקווה עבור אלו שחוויותיהם לא נענו בגישות טיפוליות מסורתיות. יחד עם זאת, הניסיון לטפל בטראומה באמצעות חומרים עוצמתיים במרחבים שבהם שוררים יחסי כוח בעייתיים, כמו כל טיפול רגיל, חושף את המשתתפים לפגיעות מורכבת. -עשר דרכים גרועות לבחור מטפל פסיכדלי- 

לצד ההכרה הגוברת בפוטנציאל של חומרים משני תודעה, אנו רואים התפתחות משמעותית בשימוש בפסיכדלים לטיפול בטראומה ודיכאון, אשר המלחמה הביאה איתה בשנה וחצי האחרונות. פריחת התחום בארץ בין אם דרך טיפול בקטמין במרפאות פרטיות, כמו גם במסגרות ציבוריות דוגמת מרכז החוסן שערי נפש לטיפול בטראומה בשילוב קטמין שהוקמה לאחרונה בבית החולים שערי צדק, או בית החולים לבריאות הנפש בבאר שבע,  וכן מחקרי הפסילוסיבין הנמצאים בשלבי התקדמות. זאת לצד העשייה המפותחת בתחום טיפול משולב MDMA, שמתרחשת מעל עשור בזכות עבודתם של MAPS ישראל וארגונים נוספים.

כאן המקום להצביע על כך שטיפול פסיכדלי – על כל הפוטנציאל העצום שהוא מביא עמו – דורש סטנדרטים אתיים ומקצועיים שאין לוותר עליהם. מדובר לא רק בטיפול עם חומרים עוצמתיים, אלא גם בעבודה עם אוכלוסיות פגיעות מטבען, כולל אנשים הנושאים טראומות מורכבות, שעלולים למצוא את עצמם במצבים של תלות רגשית, נפשית ואף כלכלית במטפליהם. זו סביבה שבה היעדר אתיקה ברורה או הבנה מקצועית עמוקה עלול ליצור פגיעות חמורות.

מלחמה בסמים או מלחמה בבני אדם? 

אי אפשר לדון בפגיעות המתרחשות במרחבים פסיכדליים בלי להתייחס לנזקי "המלחמה בסמים". המדיניות המיושנת, שממשיכה להתמקד בענישה במקום בחינוך, מחקר והסדרה, גורמת לכך שהפעילות בתחום נדחקת למחשכים. במקום לעודד יצירת מסגרות בטוחות, שקופות ומפוקחות, השיח הדומיננטי סביב הפסיכדלים נותר מתוח בין סטיגמה והפחדה. כשמרחבים פועלים בחשיכה, ללא רגולציה מסודרת, היכולת למנוע פגיעות או לנטרל דינמיקות כוח לא בריאות נעלמת לחלוטין. בכך, המלחמה בסמים אינה רק מחדל מוסרי – היא גם גורם משמעותי ביצירת התנאים המאפשרים ניצול במרחבים אנדרגראונדיים או בלתי מפוקחים. במקום לתייג ולהעניש, הגיע הזמן לשנות כיוון – לפעול מתוך הכרה במורכבות החומרים הפסיכדליים, לעודד מחקר, חינוך והנגשה, וליצור סביבה בטוחה שתגן על מטופלים.

 הכוח והסיכון שבטיפול  :

בין אם מדובר בטיפול "מסורתי" או בטיפול הכולל חומרים משני תודעה, מרחבים טיפוליים הם מקומות שבהם קיימים יחסי כוח ברורים. מטופלים מגיעים במצבי פגיעות – נפשית ולעיתים גם פיזית – ומוסרים אמון מלא במטפל. כאשר מדובר בחומרים פסיכדליים, שהשפעתם פורצת את גבולות התודעה, רמת הפגיעות עולה באופן משמעותי. שילוב של פגיעות רגשית ופתיחות יתר עם כוחו של המטפל יכול, ללא הכשרה מתאימה והבנה עמוקה של המורכבויות הללו, להפוך במהרה למרחב מסוכן. פגיעות כזו אינה ייחודית למרחבי אנדרגראונד בלבד. ישנן עדויות לפגיעות שאירעו גם במסגרת מחקרית מפוקחת, באקדמיה ובמסגרות טיפוליות מוסדרות. אין בכך כדי לערער את הפוטנציאל הרפואי של הטיפול הפסיכדלי, אלא כדי להזכיר שאפילו במרחבים המוסדרים ביותר – המפתח הוא במודעות ובאחריות המוסרית של המטפלים והמערכת. 

אלמנט ה"גורו" יחסי כוח בטיפול והסכנה שבפולחן אישיות פסיכדלי: 

הכתבה שמתפרסמת בסוף השבוע בידיעות אחרונות חושפת צד מטריד במיוחד של התחום הפסיכדלי.  מדובר במטפלים או מנחים, בעיקר במרחבים לא חוקיים, אך לא רק, שמבססים סביבם מערכות יחסים של תלות כמעט מוחלטת מצד המטופלים. חלק מהמטופלים, שבאו לחפש ריפוי, מוצאים עצמם לכודים בתוך דינמיקות של כוח ושליטה, שבהן הגבולות הטיפוליים מיטשטשים ולעיתים אף נעלמים לחלוטין. כואב במיוחד לאלו שמכירים את השפעת החומרים הפסיכדליים, שבמהותם אמורים לעודד שחרור וחירות פנימית, לראות איך הם עלולים להפוך למכשיר לניצול כאשר המטפל הופך לדמות סמכותית באופן בלתי מבוקר. דינמיקות אלו אינן מקריות – הן תוצאה ישירה של היעדר רגולציה ופיקוח, לצד אופיים "הפותח" של החומרים, שמעצימים את תחושת החיבור והאמון בין המטופל למטפל.

פגיעות נפשית עלולה להתרחש בכל מרחב טיפולי, אך בעבודה עם חומרים פסיכדליים, הפגיעות מועצמת באופן משמעותי. בטיפול רגיל, המטופלים שומרים על תודעה צלולה, מה שמאפשר להם להפעיל שיקול דעת ולשמור על מגננות בסיסיות. לעומת זאת, בטיפול פסיכדלי, החומרים מורידים מחסומים פסיכולוגיים ומעצימים רגשות, מה שמכניס את המטופל למצב של רגרסיה רגשית ופתיחות יוצאת דופן. מצב זה, אמנם פותח דלת לריפוי עמוק, אך גם חושף את המטופלים לסיכונים מוגברים של ניצול ופגיעות מצד המטפל.

הגבולות האתיים המובנים בטיפול מסורתי, כמו הימנעות ממעורבות אישית או ממערכות יחסים אינטימיות עם המטופל, עשויים להיטשטש במרחבים פסיכדליים. החוויה העוצמתית שמספקים החומרים יוצרת לעיתים תחושת קרבה עמוקה בין המטפל למטופל, שעלולה להוביל ליחסי כוח לא בריאים. כתוצאה מכך, מטפלים שאינם מיומנים או שאינם מפוקחים עשויים לעבור על גבולות האתיקה, כפי שעלה מהכתבה, ולגרום לנזק רגשי ואף טראומטי למטופלים.

בנוסף, טיפול פסיכדלי מתאפיין בחשיפה מהירה ועוצמתית לטראומות ולרגשות עמוקים, בניגוד לטיפול רגיל שבו עיבוד טראומה מתרחש בהדרגתיות ובקצב מותאם למטופל. כאשר הטיפול אינו מבוצע במסגרת מפוקחת או על ידי מטפל מיומן, החומרים עלולים להציף את המטופלים בחוויות קשות ללא תמיכה מתאימה, ולהשאיר אותם במצב של בלבול וסבל נפשי. מצבים אלה דורשים ליווי מקצועי צמוד, שאינו תמיד זמין במרחבים מחתרתיים.

בטיפול פסיכדלי לא מוסדר, חוסר הפיקוח מביא גם לפגיעות בפרטיות המטופלים. בעוד שבטיפול רגיל שמירת סודיות היא עקרון יסוד, בכתבה תוארו מקרים שבהם מטפלים חשפו פרטים אישיים של מטופלים בפני אחרים, ואף יצרו מעין "קהילה" סגורה שהתנהלה ככת. מעורבות המטפל בחיי המטופלים, כולל מתן עצות גורפות לגבי מערכות יחסים, או עידוד להתנסויות מיניות שאינן תואמות את צרכיהם, מדגישה עד כמה פגיעות זו מועצמת כאשר הגבולות הטיפוליים מתערערים.

חשוב לזכור שגם במרחבים חוקיים ומוסדרים, פגיעות במטופלים עלולה להתרחש. עם זאת, בטיפול רגיל קיימות מסגרות ברורות שמאפשרות פנייה לגורמים מקצועיים או למנגנוני פיקוח במקרים של עבירה על כללי האתיקה. בטיפול פסיכדלי, במיוחד במרחבים מחתרתיים, היעדר הפיקוח והמסגרת האתית המוגדרת מותירים את המטופלים חשופים לחלוטין, ללא אמצעי הגנה יעילים. לכן, שילוב פסיכדלים בטיפול מחייב לא רק רגולציה, אלא גם הכשרה מיוחדת למטפלים, לצד בניית מנגנונים שיגנו על המטופלים מפני ניצול ופגיעות.

 במקום לעזור למטופלים להשתחרר מהמטען הנפשי, תופעת ה"גורו" עלולה להותיר אותם כבולים בתוך מערכת יחסים פוגענית, ולעיתים אף טראומטית. הכוח והסיכון שבטיפול בין אם מדובר בטיפול "מסורתי" או בטיפול הכולל חומרים משני תודעה, מרחבים טיפוליים הם מקומות שבהם קיימים יחסי כוח ברורים. מטופלים מגיעים במצבי פגיעות – נפשית ולעיתים גם פיזית – ומוסרים אמון מלא במטפל. כאשר מדובר בחומרים פסיכדליים, שהשפעתם פורצת את גבולות התודעה, רמת הפגיעות עולה באופן משמעותי. שילוב של פגיעות רגשית ופתיחות יתר עם כוחו של המטפל יכול, ללא הכשרה מתאימה והבנה עמוקה של המורכבויות הללו, להפוך במהרה למרחב מסוכן. פגיעות כזו אינה ייחודית למרחבי אנדרגראונד בלבד, ולא דווקא מתרחשת מכוונת זדון, ולפעמים דווקא מתוך תחושת שליחות, צדקת הדרך או גילוי של דרך ריפוי חדשה ועוצמתית, ללא בקרה והדרכה. ישנן עדויות לפגיעות שאירעו גם במסגרת מחקרית מפוקחת, באקדמיה ובמסגרות טיפוליות מוסדרות. אין בכך כדי לערער את הפוטנציאל הרפואי של הטיפול הפסיכדלי, אלא כדי להזכיר שאפילו במרחבים המוסדרים ביותר – המפתח הוא במודעות ובאחריות המוסרית של המטפלים והמערכת. 

החשיבות בחשיפת הפגיעה:

הקולות העולים מאלו שנפגעו, בין אם במרחבי אנדרגראונד או במוסדות מוסדרים, מגלים אומץ רב. עבור מטופלים רבים, הבחירה לדבר בפומבי על החוויות שלהם היא מסוכנת. הם עומדים בפני סטיגמות חברתיות, שיפוט אישי ולעיתים אף השלכות משפטיות. אך חשיפות אלה הן קריאה לשינוי – קריאה לתקן את המערכות והמדיניות, להעמיק את ההכשרה ולהדגיש את האתיקה והמקצועיות בעבודה עם טראומה וחומרים פסיכדליים. 

התפתחות זו מציפה את הצורך הכפול הדחוף- הראשון הוא שינוי מדיניות של התחום בכדי לאפשר גישה לאנשים בריאים ובוגרים להשתמש בחומרים בצורה לא טיפולית, ללא תלות במטפלים כאלה ואחרים.

זאת לצד הצורך השני - קידום התאגדות מקצועית למטפלים הפועלים במרחבים הפסיכדליים המוסדרים, שבו יתנהל שיח אתי ופרקטי לגבי נורמות טיפוליות.

הניסיון מלמד אותנו כי רגולציה לבדה אינה מספיקה – יש לעגן גם קוד אתי ברור שמגדיר סטנדרטים של עבודה עם מטופלים. זה כולל הבנה מעמיקה של הפגיעות שנוצרת בטיפול, שימוש נכון ומקצועי בחומרים, ותמיכה במטפלים עצמם, שמתמודדים עם אתגרים רגשיים, מקצועיים ולעיתים אף משפטיים. 

 לצד התקווה – גם אחריות 

התקווה שמביאים הפסיכדלים צריכה להישען על אחריות מוסרית ועל שיח פתוח ושקוף על הסיכונים, כמו גם על הפוטנציאל. העבודה עם טראומה ועם חומרים משני תודעה דורשת אתיקה בלתי מתפשרת, לצד ענווה ומודעות. המאבק לשילוב פסיכדלים בטיפול באופן חוקי ומפוקח אינו רק מאבק לריפוי – זהו גם מאבק לעיצוב מחדש של התפיסה שלנו על בריאות הנפש, טראומה ואתיקה טיפולית. המפתח לעתיד בטוח יותר אינו רק בהסדרה חוקית, אלא גם בשינוי תרבותי שמעמיד את טובת המטופלים בראש סדר העדיפויות.העדר איגוד מקצועי למטפלים והיעדר שיח אתי ברור מציבים את התחום במצב פרוץ. מטפלים נדרשים לנווט לבד בתוך מורכבות אתית ומקצועית אדירה, בעוד שהציבור – שמחפש מזור – נותר לעיתים ללא הגנה.

כיו"ר עמותת אקספט ACPT עמותה לקידום והנגשה של טיפול פסיכדלי בטוח וחוקי בישראל, מטפל בקטמין ועובד סוציאלי שמקדם את התחום של טיפול פסיכדלי ומזעור נזקים, אני רואה מקרוב את הפער בין התקווה שמביאים החומרים הפסיכדליים לבין המציאות שבה הם מתקיימים כיום. המטרה שלנו היא לא רק לקדם הסדרה חוקית, אלא גם להבטיח שהתהליך יתבצע באחריות, במקצועיות ובשקיפות מלאה, ללא סטיגמה ובורות שהמלחמה בסמים השאירה אחריה.  

העמותה תמשיך לפעול לחבר בין מטפלים, חוקרים, ומקבלי החלטות, כדי לקדם רגולציה אתית שתגן על המטופלים ותתמוך במטפלים. אנחנו מאמינים בעתיד שבו טיפול פסיכדלי אינו רק חוקי אלא גם נגיש, בטוח, ומבוסס על עקרונות של חמלה, מקצועיות ואחריות מוסרית עמוקה. הקריאה שלנו היא לקרב בין כלל הגורמים העוסקים בתחום – אנשי מקצוע, קובעי מדיניות והציבור הרחב – כדי ליצור מערכת שמגינה על הפגיעים ביותר ומאפשרת לכל אדם הזקוק לכך לקבל טיפול מיטבי ובטוח.